השטיח האדום
2 בדצמ'
קראתי הבוקר את טורו של רענן שקד המדבר על טוויטר (7 ימים, 2.12.11).
כצפוי, הרבה אנשים בטוויטר הישראלי כעסו סלש צחקו על הטור הזה, כי הוא היה שיר הלל לסלבס בטוויטר, בלי שום הפניה לאנשים הלא מפורסמים שעושים את טוויטר הישראלי מה שהוא.
אני חייב להגיד שאני לא כועס על שקד. כמו שכתבתי בעבר, טוויטר הוא מה שאתה עושה ממנו. אין דרך "נכונה" להשתמש בטוויטר.
חלק עוקבים רק אחרי סלבס, כמו שקד עצמו, חלק עוקבים רק אחרי אתרי טכנולוגיה, חלק אוהבים את השיחה ומצטרפים אליה, וחלק רק כותבים את הגיגיהם.
היופי בטוויטר הוא שכל אחד עושה ממנו מה שהוא רוצה.
אתה יכול להיות עצמך, ואתה יכול להמציא לעצמך דמות, וזה תמיד תמיד בסדר.
שקד כתב על החוויה שלו בטוויטר, שכוללת בעיקר את ציוציה הנפלאים באמת של ליאת בר-און, הלא היא דודה מלכה. ככה הוא חווה את זה וזה בסדר גמור.
הבעיה היחידה שלי עם הכתבה היא שהיא גורמת לטוויטר להראות קצת כמו השטיח האדום, שבו הסלבס עוברים ואנחנו, פשוטי העם, צורחים בהתרגשות.
וזאת טעות רצינית, כי בטוויטר, השטיח האדום שייך לכולם. קראו עוד.. >
מכתב פתוח לדוברת ביה"ח איכילוב אביבה שמר
31 באוג'
לכבוד אביבה שמר, דוברת ביה"ח איכילוב
אביבה שלום,
רציתי לשתף אותך בחוויה שעברתי.
אתמול בערב (30.8.11) הגעתי למיון המהיר של איכילוב כשאני סובל מקוצר נשימה וכאבים קשים בגרון ובריאות.
האחיות במקום הושיבו אותי, הרגיעו אותי והחלו מיידית בבדיקות.
בשלב מסויים קוצר הנשימה הפך להיסטריה מצידי, על גבול התקף החרדה.
האחיות במקום לא איבדו לרגע את קור הרוח, הרגיעו אותי והסבירו לי שהכל בסדר, ושאני נושם כמו שצריך,
ולא עזבו אותי עד שנרגעתי. הן גם ענו בסבלנות לכל שאלה שהעלתה המלווה שלי. קראו עוד.. >
יהורם, תגיד לי אתה
17 ביוני
יהורם היקר,
קראתי את הטור האחרון שלך שבו אתה נעלב מהדור שלי (וזה שאחריי) בגלל שאנחנו מדברים בשפה שאתה לא מבין.
אתה מתלונן על דלות אוצר המילים של הנוער היום, ומסרב להבין שזאת אינה דלות, כי אם אבולוציה.
אנחנו דור אחר (אם להודות על האמת, גם אני כבר מתחיל להיות דגם מיושן).
עבודת הכפיים שלנו היא על המקלדת,
אנחנו בונים בתים, אבל גם עולמות שלמים בביטים.
אנחנו נפגשים בכיכר העיר החדשה, הידועה כ"כיכר פייסבוק". תמשיך ישר על דרך טוויטר, אתה כבר תראה את זה מימין.
אתה כתבת ביומן שלך ומקסימום אחד מהורייך או חבר גנב לך אותו וקרא.
אנחנו למדנו להיות כל כך כנים, ולשתף בכל מה שקורה לנו את כל חברינו ואת כל העולם דרך בלוגים ארוכים או סטטוסים קצרים.
קראו עוד.. >
איך פגשתי את אמא שלכן
27 במאי
"זאת הפעם הראשונה שהתרגשתי כל כך"
השנה היא 1996, אני ילד בן 14.
יש ערוץ 2 וזהו, אין יותר אופציות צפיה (לא, ערוץ 1 הוא לא אופציה).
הסלון בבית הוריי מתמלא בסאונד של שיר שמיד נתפס באוזן.
זה ירמי קפלן, והוא שר את "כבר עכשיו".
זאת הסדרה התל אביבית הראשונה, 8 חברים שחיים בעיר וחולמים על סרט הפורנו הישראלי הראשון. נאיביים.
יש את מיקו הערס, את יוסי החמוד, את יששכר הביישן.
יש את ענת וליאת.
ויש אותה, את אתי. אתי ארגוב. היא קצת פרענקית כזאת, שיער צבוע לבלונד. קטנטונת.
החיוך שלה כובש אותי, אפילו שאני לא ממש יודע מה זה אומר בכלל.
אני חושב שאני מאוהב..
קראו עוד.. >
